מִשְׁלֵי ו׳:א׳-י״ט

א׳

¶ בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך׃

ב׳

נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך׃

ג׳

עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך׃

ד׳

אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך׃

ה׳

הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש׃

ו׳

לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם׃

ז׳

אשר אין לה קצין שטר ומשל׃

ח׳

תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה׃

ט׳

עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך׃

י׳

מעט שנות מעט תנומות מעט חבק ידים לשכב׃

י״א

ובא כמהלך ראשך ומחסרך כאיש מגן׃

י״ב

אדם בליעל איש און הולך עקשות פה׃

י״ג

קרץ בעינו מלל ברגלו מרה באצבעתיו׃

י״ד

תהפכות בלבו חרש רע בכל עת מדנים ישלח׃

ט״ו

על כן פתאם יבוא אידו פתע ישבר ואין מרפא׃

ט״ז

שש הנה שנא יהוה ושבע תועבות נפשו׃

י״ז

עינים רמות לשון שקר וידים שפכות דם נקי׃

י״ח

לב חרש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה׃

י״ט

יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים׃